אחד היתרונות ברשתות תקשורת הוא שבכל מקום בעולם שאליו תגיעו, הרשתות עובדת אותו דבר, הציוד יהיה מאותן חברות, וגם התוכנות יהיו בדיוק אותו דבר (עם קצת הבדלים במקלדת..). להעביר קורסים על רשתות תקשורת זה כבר משהו אחר. לכל מקום המנטליות שלו, הכללים שלו, והדברים הקטנים שעושים את ההבדל. במשך השנים זכיתי להעביר הרצאות והדרכות בהרבה מאוד מקומות, וגם לארח כאן משתתפים ממדינות שונות. גם הדומה וגם השונה מרתקים. ועל זה אני הולך לכתוב.
חוץ מהרצאות פה ושם, כמו למשל הרצאה בכנס בהוואנה שבקובה, שאחרי שעה של הרצאה שכולם נראו מאוד מתעניינים, הסתבר לי שכמעט כולם שם לא מבינים אנגלית (אם הקשיבו מתוך רחמים עלי או מתוך פחד מהמארגנים אני לא יודע …), קורסים מלאים בחו"ל התחלתי להעביר לפני כ- 20 שנה. הכל התחיל כשיום אחד אני מגיע לפגישה עם ראובן מצליח, שהיה אז מנהל ההדרכה בקומברס, והוא זרק לי רעיון: בוא נקים IP College עבור כל עובדי קומברס, ונעביר אותם מטכנולוגיות טלפוניה ישנות לעולם ה- IP. רעיון נהדר, וגם חילקנו את הפרויקט לאוכלוסיות יעד, רמות ידע נדרשות, מטרות, נושאים וכל מה שגוף הדרכה רציני כמו שהיה בקומברס יודע לעשות.
יוצאים לדרך
אחרי חודשים של עבודת רקע, יצאנו ראובן ואני: טיסה לבוסטון, שנינו יושבים בטיסה ומשקשקים מפחד: העיניים של כל קומברס עלינו, והשם של שנינו על ההדרכה של יומיים לאנשי שיווק ומכירות בקומברס. היה מדהים. מסקנה: לא לפחד מכלום. הכול עניין של הכנה, הכנה ועוד פעם הכנה, וכשאתם מוכנים תבדקו שוב ושוב פעם תתכוננו.
בקיצור, מהקורס הראשון בארה"ב, והיו הרבה עשרות כאלה מאז, למדתי כמה דברים חשובים: למשל שאמריקאים באים בזמן (זה היה לפני 20 שנה, מאז קצת השתנה…) , שאת ספר הקורס הם רוצים לקבל מספר ימים קודם כדי ללמוד את החומר ולבוא מוכנים, וגם שבחמש, מקסימום שש בצהריים המשרדים ננטשים. כמו שאמר לי פעם אמריקאי אחד שהם עובדים 8-9 שעות ביום ואז מסוגלים להישאר בתחום הטכני כל החיים, אנחנו עובדים 12-15 שעות ביום, ואחרי כמה שנים נשברים. אני כבר ככה עשרים וחמש שנה ונהנה מכל רגע אבל בכל זאת, נקודה למחשבה.
מה שמצחיק שבאחד הקורסים היה בחור ישראלי, ואני רואה שכל בוקר הוא בכיתה עשר דקות לפני השיעור, חמש דקות לפני כל תחילת שיעור הוא מוכן להתחיל ועוד כמה סממנים לא מוכרים. כששאלתי אותו אם הכול בסדר (בכל זאת, בארץ התרגלנו שלפעמים בתשע בבוקר רק מתחילים לטפטף פנימה לכיתה), הסתבר לי שהוא כבר 20 שנה חי בבוסטון. היה פעם גם בחור שאיחר בחצי שעה, והביא שקית עם דונטס כהתנצלות. ניסיתי להנחיל את הרעיון שמי שמאחר מביא פיצוי בארץ. לא כל כך הצליח…
לעומת האמריקאים (הגדרה מאוד רחבה..) אצל האיטלקים למשל (כמו מדינות ים-תיכוניות אחרות…), מושג בזמן הוא גמיש. בקורס שהיה ברומא למשל, יצאנו להפסקה ב- 12:00, כאשר ב- 13:30 סיימנו את המנה העיקרית (עם הרבה יין), ומכיוון שלא הסכימו לוותר על האספרסו במרפסת גג של המלון, לכיתה חזרנו ב- 14:45…
הרפתקאות בלי סוף
ואם כבר מדברים על יין, אז כאן היו הרבה הרפתקאות. למשל הטיסה במחלקת עסקים בלופטהנזה, ששם יש דייל שאחראי על היינות, דייל שאחראי על הקינוחים ועוד. בטיסה לקורס בטוקיו, עומר שנסע איתי ואני הגענו לכיתה ישירות מהשדה תעופה, אחרי טיסה מפרנקפורט, שיכורים לגמרי. עד היום אני לא בטוח מה לימדתי שם ביום הראשון…
היה גם למשל לפני כמה שנים הדרכה של כמה ימים בפראג, כאשר בסוף היום, כמו הרבה פעמים בסוף יום הדרכה שכולם באים מרחוק, נגמרת ההדרכה, הולכים למלון, מקלחת, התאוששות, ויאללה לאכול. בקיצור כל הקורס נוסע לאיזה מסעדה נחמדה, חבר'ה מגרמניה, צ'כיה, בולגריה, רוסיה, ומנהל הקבוצה מאנגליה. אחרי 2 ליטר בירה אני נשברתי, כולם המשיכו לעוד 2-3-4 ליטר, וכשחזרנו למלון, כשאני כבר מתנדנד ולא סגור לגמרי על איפה אני נמצא, כולם עצרו בפאב של המלון לשתות משהו (בירה כמובן) לפני שהולכים לישון …
היה גם את הקורס בבריסל, שעומר ואני מצאנו פאב שנקרא "פאב 1000 הבירות". כל יום הלכנו לשתות כמה. ל- 1000 לא הגענו, אבל היה מעניין.
מה עוד מעניין, זה ההבדלי מנטליות בין האנשים. הכי אני נהנה מהדרכות לישראלים ואמריקאים, שאלות, תשובות, בדיחות, מה שנקרא נהנים. אם תנסו לספר בדיחה לתלמידים יפנים תיתקלו במבטים קפואים. אלי יעשו כן עם הראש להראות שהבינו….
ומי שעבד עם חבר'ה מהודו, יודע שאצלם (כנראה לא אצל חבר'ה מכל האזורים מהודו, אבל אצל חלקם), כן זה להזיז את הראש בנדנוד מימין לשמאל, ולא זה למעלה למעטה. את זה למדתי פעם ראשונה שישבו אצלי תלמידים הודים בכיתה. ישובים שני חבר'ה בספסל האחורי, ואחרי שכל היום הם עושים תנועות של "לא" עם הראש, כבר לא הסתדר לי. את כל מה שאמרתי הם לא מבינים? וששאלתי אותם אמרו לי על מה מדובר…
והיה גם שני חבר'ה שהגיעו מרוסיה, פעם ראשונה בארץ. בוריס ווולדימיר. החבר'ה הסתובבו ברמת החי"ל, ולא הבינו למה כולם פונים אליהם בעברית. הסברנו להם כי בוריס וולדימיר זה שמות ישראלים…
ואם כבר רוסיה, אז היו גם הדרכות במוסקבה. הכי מדהים היה לראות את הכיכר האדומה. בצד אחד הקרמלין, קבר החיל האלמוני (אם הבנתי נכון), בשני הצדדים המרוחקים (לאורך) כנסיות מאוד מרשימות, ומול הקרמלין …קניון. מכל ברה"מ והגוש הסובייטי נשאר מרכז קניות…
המנטאליות
ולגבי מנטליות, אם ניקח אותנו, אז המנטליות היא איפשהו בין ים-תיכונית לאמריקאית. עובדים מאוד קשה כמו הסינים וההודים בארה"ב, אבל בכיתה יש תמיד צחוקים. יש למשל את הצרפתים, במיוחד נתקלתי בזה עם חבר'ה ממדינות דוברות צרפתית באפריקה, ששם המורה הוא "אדוני הפרופסור". לא הבנתי למי הם מתכוונים עד שעליתי על הטריק…
את היפנים אי אפשר להעיר. הם יושבים, מקשיבים, ובסוף כל שיעור מרימים את היד ושואלים שאלות. חבר'ה מתאילנד, וייטנאם, קמבודיה והמדינות בסביבה גם קשים, אבל אחרי כמה ימים והרבה מאמץ אפשר לעשות צחוקים …
ויש עוד הרבה סיפורים ,על אוכל, יין, בירות, וגם על לימודים, אבל נשאיר קצת לפעם הבאה. אבל מה שחשוב לי להגיד, הרוב המוחלט בחברות הייטק הם חבר'ה מצוינים, מקצועיים וזה גם כיף וגם זכות גדולה ללמד (ותוך כדי גם ללמוד) בתחום המרתק של תקשורת נתונים.